את מחלת הדיכאון פגשתי במהלך עבודת הפרקטיקום שלי, במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים במרכז הארץ.
פגשתי אנשים שבריריים וכואבים אשר נפשם לא הצליחה לשאת יותר את הכאב.
או את החיים.
במאמר אשר התפרסם בכתב העת "בין המילים" של סמינר הקיבוצים, השתמשתי במחזה 'שש נפשות מחפשות מחבר' כמטאפורה לתהליך אותו עברו המטופלים.
מחזה זה, שנכתב על ידי לואיג'י פירנדלו, מציג את סיפורן של שש דמויות המתפרצות לתוך במת תאטרון שבה מתנהלת חזרה ומבקשות מהבמאי להציג את סיפורן הטרגי.
הדמויות הבדויות טוענות שהן משפחה והן מחפשות את מי שנטש אותן – הן מחפשות את המחבר שייתן משמעות לסיפור חייהן ויחבר בין הסיפור החיצוני לפנימי, בין האדם לנפשו.
המטופלים שפגשתי במחלקה כאילו הביעו משאלה זהה: למצוא את החיבור והקשר, לגעת במי שנטשו אותם, להבין את סיפור חייהם, את הסיפור שהביא אותם לאבד את עצמם ולחלות בדיכאון. כל זה על במת הפסיכודרמה.
התהליך הטיפולי שהכיל בתוכו כאב של חוסר נראות, היעדרות, ניתוק רגשי, כמיהה לקשר עם עצמי ועם משפחה אל מול קושי אדיר לממש אותו, נכח וקיבל ביטוי דרך קטעים מסיפוריי חיים שעובדו ודרך חלקים נפשיים של המטופל שהושלכו בתהליכים של פיצול והזדהות השלכתית לתוך נפשי כמטפלת. חלקים אלו חזרו לבמת הפסיכודרמה בצורה של משחק ושפה חדשים ונאספו לכדי סיפור חיים.
המאמר מציג קטעים מתוך טיפול קבוצתי וטיפולים פרטניים שהתקיימו במחלקה. כללתי במאמר הקדמה שהיא למעשה סקירה תיאורטית קצרה הרלוונטית לתכנים האמורים. אוסיף ואציין כי במסגרת הדיסקרטיות המתחייבת שונו כל פרטיהם האישיים של המטופלים
מצ"ב לינק למאמר: יצירת חיים בשדות הנפש הריקים – "בין המילים", סמינר הקיבוצים
